פרשת ויגש | ה'תשפ"ו

יש רגעים בחיים שבהם משהו בפנים כבר לא מצליח להחזיק.

אפשר להעמיד פנים ולהסביר לעצמנו למה “עוד לא הזמן”, אבל בפנים – האמת דופקת.

כך בדיוק נראה הרגע של פרשת ויגש.

יוסף עומד מול אחיו, מחופש למשנה למלך מצרים. יש לו כוח, שליטה ומעמד.

אבל אז קורה משהו לא צפוי: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” (בראשית מ"ד י"ח).

בלי ויכוח. וללא נאום חכם או פילוסופי - פשוט גישה.

מה בעצם קורה כאן?

חז״ל והחסידות לא רואים כאן רק סצנה משפחתית, אלא תהליך נפשי עמוק.

יוסף מייצג את ספירת היסוד - מה שהאדם באמת יודע על עצמו.

יהודה מייצג את ספירת המלכות – איך האדם חי בפועל, איך הוא מדבר, מתנהל, מציג את עצמו לעולם.

כל עוד האמת נשארת רק בפנים, יוסף יכול להישאר נסתר, אבל כשיהודה ניגש ומדבר ממקום אחר לגמרי, הכל מתהפך.

הוא לא מנסה לנצח, לא מתפלפל - הוא מוכן לאבד את עצמו בשביל בנימין.

זו לא מסירות נפש דרמטית - אלא מסירות נפש של ויתור על האגו.

וזה הרגע הקריטי.

החסידות מסבירה (בדרושי ויגש ובמאמרי אדמו״ר הזקן והאמצעי) שכאשר אדם מדבר ממקום של אינטרס אז

האמת נסגרת, אבל כאשר הדיבור יוצא ממקום של ביטול אמיתי - הפנימיות כבר לא יכולה להישאר בגלות, ולכן:

“וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק” (בראשית מ"ה א').

זה לא שיוסף מחליט: "עכשיו אגלה את עצמי", אלא שהאמת פשוט לא מצליחה יותר להחזיק את המסכה.

לכן קם יוסף ואמר: “אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף” (בראשית מ"ה ג'), זה לא גילוי, אלא התפרצות, הרגע הזה הוא לא רגע של הסבר,

אלא של קריסה, כל ההגנות נופלות בבת אחת - כי נוצר כלי שמסוגל להכיל אמת.

מסר לחיים:

האמת לא מתגלה לאדם כשהוא נהיה חכם יותר, אלא כשהוא אמיץ יותר.

כשהוא מוכן לשלם מחיר, כשהוא מוכן לא לדעת איך זה ייגמר.

לא במקרה פרשת ויגש היא הפתח לגלות מצרים וגם לתיקונה, כי לפני כל גאולה כללית, יש גאולה פרטית:

רגע שבו האדם מפסיק לברוח מעצמו.

לפעמים אנחנו מחכים שיקרה משהו מבחוץ: שיבוא סימן, אישור כלשהו, נסיבות מושלמות.

אבל התורה מלמדת הפוך: כשאדם ניגש באמת - האמת כבר תופיע.

לכן קודם כתוב: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” ומיד לאחר מכן: “אֲנִי יוֹסֵף”.

כי אמת לא מתגלה בכוח - היא מתגלה כשמפסיקים לברוח.

אתם מוזמנים להצטרף לערוץ שלנו "בפיך ובלבבך" בקישור הבא:

פוסטים אחרונים