פרשת שמיני | ה'תשפ"ו

יש רגעים שאתה יוצא מתפילה ואתה מרגיש על גג העולם - הלב פתוח, הראש נקי, קיבלת החלטות טובות: "ממחר אני בן אדם אחר", ואז מגיע המחר ופתאום הכול כבד, רחוק, כבוי, ואתה שואל את עצמך: איך יכול להיות? הרי לפני רגע הייתי במקום כל כך גבוה - זו בדיוק הדרמה של פרשת שמיני.

ביום השמיני לחנוכת המשכן זה למעשה הרגע הכי מרומם.

עם ישראל עומד מצפה כל כך לגילוי אלוקי ואז זה קורה, כתוב: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'." (ויקרא ט', כ"ד).

השכינה ירדה, ההתגלות האלוקית גלויה לעיני כל, סוף כל סוף זה קורה - רגע השיא.

ואז, בלי מעבר כלשהו ומשום מקום, מגיעה שבירה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם" (ויקרא י', ב').

הבנים של אהרון הכהן - נדב ואביהוא מסתלקים.

איך זה ייתכן? איך מאור כל כך גדול נופלים כל כך מהר?

החסידות מסבירה כאן יסוד עמוק מאוד בעבודת ה', שיש שתי תנועות בנפש:

רצוא ושוב.

רצוא - התלהבות, עלייה, תשוקה להתנתק מחומריות העולם ולהדבק בקב"ה.

שוב - חזרה, התיישבות, הכנסת האור לתוך החיים.

הבעיה של נדב ואביהוא לא הייתה החטא עצמו, אלא הרצוא בלי השוב.

הם נמשכו כל כך לאור האלוקי עד שלא נשאר להם כלי לחזור ולהכיל אותו בעולם (תניא, ליקוטי אמרים פרק נ'. תורה אור לאדמה"ז אחרי מות).

למעשה זה קורה גם לנו - אחרי תפילה חזקה, אחרי שיעור, אחרי רגע של אמת בהתוועדות חסידית אנחנו עולים.

אבל אם אין לנו 'כלים' להכיל את זה, אז זה נשאר רק כרגע גבוה ואז נופלים.

ולא כי משהו התקלקל, אלא כי האור היה גדול יותר מהיכולת שלנו להכיל אותו.

זו בהחלט נקודה כואבת אבל גם משחררת, ולמה משחררת ? כי הנפילה שלנו לא אומרת שלא היינו אמיתיים,

אלא לפעמים היא דווקא ההוכחה לכך שכן נגענו במשהו גדול, אלא מה ? אלא רק שעוד לא בנינו כלים להכיל אור גדול כזה.

אז מה עושים?

כאן מגיע החלק השני של הפרשה, אע"פ שבהתחלה הוא נראה לא קשור בכלל, אך מובא בפרשה:

"לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י"א, מ"ז).

אבל שמסתכלים על זה בעומק יותר, זה בדיוק הפתרון.

בחסידות מוסבר שהיכולת להבדיל היא היסוד של הכלי.

לא כל אור צריך להכניס לחיים, צריך לדעת לבחור, לבחור מה אני מכניס ללב? למה אני נותן מקום?

מה מחזק אותי ומה מחליש אותי (ליקוטי תורה לאדמה"ז שמיני).

קדושה אמיתית היא לא רק להרגיש גבוה, אלא לדעת גם לסנן, להציב גבולות, לבנות מציאות שמסוגלת להחזיק את האור.

וזה החיבור העמוק בין שני חלקי הפרשה.

אם האדם לא ידע לבחור מה להכניס לחיים שלו ומה לא, אז האור שהוא מקבל פשוט לא מחזיק מעמד.

ואם ההתלהבות נשארת רק ברגש מבלי להפוך לצעדים קטנים ומציאותיים אז היא עלולה בסוף לשרוף אותו במקום לבנות אותו.

במילים פשוטות:

אור בלי גבולות לא מחזיק, והתלהבות בלי דרך נגמרת בנפילה.

אבל כשהאדם לומד להבדיל ולבחור נכון, אז הוא לעולם לא יפחד מעליות כי הוא יודע שגם אם הוא יעלה גבוה

הוא גם יוכל להישאר שם.

מסר לחיים:

לא לפחד מהנפילות שאחרי השיאים, אלא להבין שהשאלה האמיתית היא לא כמה גבוה עלית,

אלא האם בנית כלים שיחזיקו את האור ולזכור שאור בלי כלי - נעלם, אבל אור בתוך כלי - נשאר חי לנצח.