פרשת ויקרא | ה'תשפ"ו

פרשת ויקרא - מה באמת מקריבים על המזבח ?

המצווה הראשונה של ספר ויקרא אומרת שאדם שרוצה להתקרב אל הקב"ה צריך להביא קרבן מן הבהמה.

אבל אם הקרבן נועד להתקרב אל ה', למה להביא דווקא בהמה ?

הרי לכאורה היה מתאים יותר להביא משהו רוחני יותר כמו תפילה, לימוד תורה, התבודדות ושיחה אל הבורא.

אך התורה בוחרת דווקא במשהו שהוא כל כך גשמי.

המילה קרבן לא באה מלשון הקרבה במובן של ויתור או אובדן, אלא מלשון קירוב - להתקרב (רמב"ן על ויקרא א', ט'. לקוטי תורה לאדמה"ז ויקרא).

הקרבן לא נועד רק לפעולה חיצונית במקדש, אלא הוא מבטא תהליך פנימי בתוך האדם.

הבהמה שמביאים למזבח מסמלת את מה שהקבלה והחסידות קוראות לו "הנפש הבהמית" - הצד הטבעי, האינסטינקטיבי, הצד החומרי שבאדם (תניא פרק א ואילך).

האדם מורכב משני כוחות:

נפש אלוקית שרוצה קדושה, אמת וקשר עם הקב"ה.

ונפש בהמית שמושכת לעולם הגשמי ורוצה רק אוכל, נוחות, כבוד, רצונות טבעיים וכדומה.

הקרבן מלמד שהעבודה האמיתית של יהודי היא לא לברוח מהבהמיות שבו, אלא להעלות את זה לקדושה.

זו גם הסיבה הפנימית לכך שהקרבנות באים דווקא מבעלי חיים.

הקבלה מסבירה שבעלי החיים שייכים לעולם שנקרא עולם התוהו, עולם שיש בו אורות רוחניים חזקים מאוד שנפלו לתוך המציאות הגשמית (עץ חיים שער מ"ט. לקוטי תורה לאדמה"ז ויקרא).

כאשר הבהמה עולה על המזבח, אז זה לא רק שהאדם מקריב משהו חיצוני, אלא הוא בעצם מעלה את האנרגיה הבהמית של העולם כולו אל הקדושה בכלל ואת שלו בפרט, לכן הקרבן נקרא קרבן מלשון קירוב, כי הוא מקרב את הגשמי אל האלוקי.

וכאן מגיע המסר האישי של הפרשה.

לכל אחד מאיתנו יש רגעים שבהם הנפש הבהמית מתעוררת, יש לה רצון לכעס, לכבוד, לנוחות וכו'.

הדרך להתמודד עם זה היא לא להילחם בעצמנו או לדכא את הטבע שלנו, כי התורה מלמדת דרך אחרת מזה,

דרך של להפוך את הבהמיות עצמה לחלק מעבודת ה'.

דהיינו, לאכול טוב כדי שנהיה בריאים לעבוד את ה'.

לעבוד לפרנסתנו אבל כדי עם הכסף דברים טובים בעולם.

להשתמש בכוחות הטבעיים שיש לנפש הבהמית אבל לכוון את הכל לקדושה.

במילים אחרות, הקרבן האמיתי לא היה רק בבית המקדש, הקרבן האמיתי מתרחש בתוך הלב של כל אחד ואחת מאתנו.

כי כל פעם שאדם לוקח כוח טבעי, גשמי, בהמי ומקרב אותו אל הקב"ה, הוא בונה בתוכו מזבח קטן.

וזה אולי הסוד הגדול של ספר ויקרא.

הקב"ה לא מבקש מהאדם להיות מלאך, הוא מבקש ממנו לקחת את הבהמה שבתוכו ולהפוך אותה לקרבן.

וכשזה קורה, המרחק בין האדם לבין הקב"ה כבר לא קיים, כי כל המציאות עצמה נעשית קרובה אליו יתברך.

המסר לחיים:

הקדושה לא מתחילה כשבורחים מהטבע וממציאות העולם, אלא היא מתחילה ברגע שבו לוקחים את הכוחות הטבעיים של החיים ומקרבים גם אותם אל הקב"ה ובכך מעלים לקדושה את ההסתר הגשמי וכתוצאה מכך יוצרים מציאות שכל כולה אלוקות, ואז יקויים הפסוק מהנביא ירמיהו (פרק ל"א, פסוק ל"ג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם".