פרשת וארא | ה'תשפ"ו
- דניאל דוד עטיה
- 13 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 13 בינו׳
יש אנשים מאמינים, באמת מאמינים, הם יודעים שהכול מאת ה’, מקבלים את המציאות, לא מתמרמרים.
אבל אז עולה שאלה פנימית מבפנים, עמוק בתוך הנשמה: "אם אני מאמין - למה זה לא משתנה?" למה אני עדיין "במצרים"?
פרשת וארא נפתחת במשפט מפתיע וכמעט מטלטל: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם, אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי יְ-הֹ-וָ-ה
לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.." (שמות ו’, ג’).
מיד עולה שאלה: איך ייתכן? האבות לא ידעו את ה’ ? אין מאמינים גדולים יותר מהם!
הדבר בהחלט תמוהה.
אם חסר משהו באמונה של האבות, אז למה יש עליית שלב בחיבור עם ה' דווקא בדור של השעבוד, הקושי והמכות?
זאת, כי יש הבדל בין אמונה לבין התגלות.
רש"י מסביר (שמות ו' ג') : "לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי הוי'ה, נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּים וְלֹא קִיַּמְתִּי."
האבות האמינו, קיבלו, הלכו אחרי ה’ גם בלי לראות הבטחות מתגשמות בפועל ממש, לעומת זאת גילוי שם הוי’ה הוא המבטא קיום הבטחות בפועל.
החסידות מסבירה כי יש אמונה שהיא קבלה שקטה, ויש ידיעה שהיא מפגש חי.
זאת אומרת, שהאבות חיו בעולם שבו אפשר לעבוד את ה’ גם בלי לראות שינוי חיצוני.
לעומת זאת, דור מצרים שהוא דור אחר, דור שמבקש לא רק להאמין, אלא להיגאל.
ולכן הגאולה לא באה במכה אחת, לא כאיזה קסם כלשהו, לא איזה זבנג וגמרנו, אלא עשר מכות - תהליך.
הרמב"ן כותב שהמכות הם לא רק עונש לפרעה, אלא לימוד הדרגתי של הנהגת ה’ בעולם, ושכל מכה שוברת עוד שכבה של תפיסה כוזבת, עוד אלילות, עוד אחיזה של “כוחי ועוצם ידי”. (רמב"ן שמות ו')
אז למה בכל זאת צריך תהליך?
כי אמונה עמוקה, ככל שתהיה - לא משנה מציאות ומשאירה עדיין את האדם באמונה פנימית ולא נפרצת למציאות,
ותהליך הגאולה נועדה להוציא לגלוי את ידיעת ה' ("יכירו וידעו כל יושבי תבל.." - תפילת עלינו לשבח).
כך גם בנפש האדם, אי אפשר לצאת ממצרים ביום אחד, אי אפשר לפרק הרגלים, פחדים, זהויות כוזבות מבלי תהליך.
לכן ה’ אומר למשה אל רק "תאמינו בי", אלא "וִידַעְתֶּם וכו'."
ידיעה - פירושה חוויה, חיבור שהופך למציאות, כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה" (בראשית ד' א').
יש רגעים שבהם האדם אומר לעצמו: "אני מאמין...באמת מאמין!".
אבל משהו עדיין תקוע, המציאות לא זזה, הגלות הפרטית שלו נמשכת ונמשכת.
ופרשת וארא מלמדת אותנו שזה לא שאנחנו חסרי אמונה, אלא שאנחנו פשוט באמצע תהליך של גאולה.
המסר לחיים:
יש אמונה שמחזיקה את אדם - הוא מאמין, מקבל, יודע שהכול מאת ה’.
אבל פרשת וארא מלמדת שגאולה מתחילה רק כשהאמונה מפסיקה להישאר בלב
ומתחילה לרדת אל החיים עצמם.
כי אמונה היא היסוד - אבל הגאולה נבנית מידיעת ה'.
אתם מוזמנים להצטרף לערוץ שלנו "בפיך ובלבבך" בקישור הבא:
נפלא יישר כח