פרשת שמות | ה'תשפ"ו
- דניאל דוד עטיה
- 6 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
הקב״ה עומד להוציא עם שלם ממצרים.
לא בכוח הזרוע בלבד, אלא בעיקר בכוח הדיבור: שליחות, אזהרות לפרעה, עשר מכות, ובהמשך – מתן תורה.
הקב"ה בחר באדם שאומר על עצמו: “כבד פה וכבד לשון אנכי” (שמות ד' י').
איך ייתכן שהדיבור, שהוא הכלי המרכזי של גאולת מצרים, נמסר דווקא למי שהדיבור זה הצד החלש שלו ?
משה רבנו הוא גואל ישראל, נביא הנביאים, שליח ה’ אל פרעה, מדוע הוא לא ניחן בדיבור רהוט,
בכריזמה ובכח שכנוע טבעי ?
האם זו מגבלה או תנאי לגאולה?
הגמגום של משה רבנו הוא סוד הכח שלו, כי הרי דיבור רגיל נובע מהשכל, מהרגש, מהאישיות, אבל דיבור של גאולה צריך לבוא מלמעלה מן האדם, לכן משה אומר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג' י"א), לא כהתחמקות, אלא כהגדרה:
אין כאן “אני” שדורש תשומת לב. יש ביטול מוחלט, כלי ריק שמאפשר לדיבור האלוקי לעבור דרכו בלי עיוות.
בליקוטי שיחות (חלק כ"א, פרשת שמות, שיחה א') הרבי מסביר שם שהגמגום של משה רבנו נובע משורש נשמתו,
ששורש נשמת משה היא בבחינת חכמה עליונה שלמעלה מהתפשטות בכלי הדיבור.
הדיבור שייך לספירת המלכות, שהיא כלי מצומצם, וכאשר האור גדול מהכלי, אז נוצר “כובד”, כובד לא מפני חולשה של הכלי אלא מפני ריבוי האור, כך מביא זאת אדמו"ר הצמח צדק בספרו 'אור התורה' (פרשת שמות, ד״ה ויאמר משה).
לכן אומר משה: "לא איש דברים אנכי" (שמות ד' י'), לא כהתנצלות, אלא כהגדרה רוחנית, לומר שהדיבור שלו הוא כבר לא דיבור עצמי, אלא יכול להיות אך ורק כלי לדיבור האלוקי.
זה גם עומק התשובה של הקב"ה אל משה: “ואנכי אהיה עם פיך” (שמות ד' י"ב), לא תיקון טכני של הפה, אלא חיבור הדיבור האנושי לדיבור העליון.
בתורה אור לאדמו"ר הזקן בפרשתנו מבואר שגלות מצרים היא גלות הדיבור: מצרים = מיצרים, צמצום, חוסר יכולת לבטא אמת פנימית.
דווקא מי ששורשו למעלה מן הדיבור, מי שהוא לא שייך לדיבור הטבעי, יכול לגאול את הדיבור מן הגלות.
לכן גואל ישראל מוכרח להיות “כבד פה”.
כמה פעמים אדם שותק מפני שהוא מרגיש “לא מספיק טוב”, לא רהוט, לא חד, לא משכנע.
אבל התורה מלמדת אותנו שלא כל מי שמדבר הרבה - מדבר אמת.
ולפעמים, דווקא מי שמרגיש שאין לו מה לומר מעצמו - נעשה כלי לאמת גדולה ממנו.
מסר לחיים:
הגאולה לא באה מפה מבריק ו"מפיק מרגליות", אלא מלב מבוטל.
כי כל עוד הדיבור יוצא מן ה“אני”, הוא נשאר מוגבל - גם אם הוא חכם ומרשים.
אך כאשר האדם מפסיק לדבר את עצמו ומוכן להיות כלי לאמת שמעליו אז הדיבור עצמו משתנה:
הוא כבר לא מסביר, לא משכנע, לא מרשים - אלא פועל גאולה.
לכן משה רבנו היה "כבד פה וכבד לשון", כי פיו לא היה שלו, אלא מקום שבו ה’ יכול לדבר.
אתם מוזמנים להצטרף לערוץ שלנו "בפיך ובלבבך" בקישור הבא:
תגובות