פרשת בא | ה'תשפ"ו
- דניאל דוד עטיה
- 19 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
לילה קשה עובר על מצרים, הלילה החשוך ביותר שידעה, בכי בכל מצרים.
ובתוך בתי ישראל המשקופים מגואלים בדם וקול דממה ופחד ממלאים את חלל הבתים.
אך כאן בדיוק עולה שאלה פשוטה: האם הקב"ה צריך סימן כדי לדעת מי יהודי ומי מצרי?
הרי הקב"ה 'יודע תעלומות' הוא, אם כן, למה צריך דם על הדלת?
ולמה דווקא דם, דבר כל כך מוחשי, כל כך גס וגלוי לעין?
חז"ל כבר העלו את השאלה הזו ושאלו: "וכי דם הוא שמבדיל ? אלא כדי שיראו ישראל ויתנו לבם" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא).
כלומר, הדם הוא לא סימן עבור הקב"ה, אלא עבור האדם עצמו.
הדם מייצג את הנפש, ככתוב: "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כ"ג).
הציווי לקחת את דם הפסח (של הקורבן ודם הברית יחד) ולמרוח אותו על המשקוף זה למעשה פעולה של האדם לומר לקב"ה:
"אני בוחר, אני בפנים, אני יוצא."
בתורת החסידות מבואר שמצרים אינה רק מקום גיאוגרפי, אלא מצב נפשי של שעבוד והרגל (תניא, פרק מ"ז).
לכן לא די ברצון לצאת, אלא צריך מעשה שמבטא מסירות, ומי שלא מוכן "לסמן את עצמו" - להיחשף, להקריב וכו' אז הוא נשאר מאחור.
הזוהר מדגיש שזה שמרחו את הדם דווקא על פתח הבית (שהוא מקום המעבר מרשות לרשות), זה מורה על מעבר של זהות מעבד לבן חורין (זוהר חלק ב, ל"ו ע"ב).
במילים פשוטות - לא עוד יהודי נסתר בתוך מצרים, אלא יהודי שמוכן לומר: זה הבית שלי, זו הבחירה שלי.
מסר לחיים:
כמה פעמים אנחנו רוצים שינוי אבל לא בלי "דם על המשקוף" - בלי החלטה גלויה, בלי מעשה שמחייב אותנו באמת.
אנחנו רוצים את האור, אבל בלי לוותר על אזור הנוחות שלנו.
הקב"ה מבחינתו כבר מוכן להוציא אותנו.
השאלה היא: האם אנחנו עושים משהו לשם כך?
הגאולה לא מתחילה כשהקב"ה מזהה אותנו, כי הוא יתברך יודע כל הנסתרות ואין דבר נעלם ממנו, אלא שהגאולה מתחילה כשאנחנו מזהים את עצמנו, ומי שמוכן לשים דם על המשקוף,
מגלה שהפסיחה כבר הייתה.
אתם מוזמנים להצטרף לערוץ שלנו "בפיך ובלבבך" בקישור הבא:
אהבתי
מאוד יפה