ל״ג בעומר | ה׳תשפ״ו

אדם עומד בסוף יום, הוא יודע שלא הכל הלך כמו שהוא רצה - מילה שלא הייתה במקום, מחשבה לא נקייה, מעשה שלא מתאים ועוד.

לאחר שלומדים קצת קבלה וחסידות אז מבינים שיש בתוכנו שני נפשות שנוגדות זו את זו, ואז יכולה לעלות שאלה שאם ככה אז רגע..זה אני עשיתי את זה? או שזה בכלל לא אני האמיתי?

כי כשיש בתוכנו ״שניים״, אז מי באמת אחראי לנעשה?

הגמרא במסכת שבת (דף צ״ב ע״ב) מלמדת אותנו שבמקרה של ״שניים שעשאוה״, משמע שניים שעשו יחד מלאכה אחת, אז יש על כך מחלוקת: חכמים מחייבים ואומרים ששניים שעשאוה אכן נחשב להם כמלאכה, ואילו רבי שמעון בר יוחאי אומר שלא, שאם שניים עשו מלאכה שהיא נועדה לאחד אז אינם ביצעו מלאכה.

כלומר, לפי רבי שמעון בר יוחאי, כשאין כאן פעולה של יחיד באופן שלם, אלא פעולה שמתחלקת בין שניים אז יש כאן חיסרון בעצם המעשה.

בפנימיות העניינים, האדם עצמו הוא ״שניים״ - נפש אלוקית ונפש בהמית כמו שמובא בקבלה ומבואר בספר התניא - שיש באדם שתי נפשות כנ״ל (שערי קדושה למהרח״ו, חלק א׳, שער ב׳. תניא, פרקים א-ב ועוד).

בעצם, כשיהודי נכשל, מתרחש בתוכו ויכוח שקט:

הנפש האלוקית אומרת: ״עבירה ? חטא ? זה לא אני, אני רוצה רק קדושה!״, והנפש הבהמית אומרת לנפש האלוקית:ֿ ״אבל אתה נתת לזה מקום..אז זה לא אני, זה אתה”

וכאן נכנסת נקודת רבי שמעון בר יוחאי:

אם המעשה לא נובע מהאחדות הפנימית, מהעצם האמיתי של האדם, אז זה לא ״הוא״ בשלמות.

אבל חשוב להבהיר בצורה חדה שלהלכה, פוסקים כדעת חכמים - ששניים שעשאוה חייבים (רמב״ם, הלכות שבת פרק א׳ הלכה ט״ו. שו״ע או״ח סימן ש:״מ), כלומר, האחריות קיימת והאדם לא יכול לפטור את עצמו בטענה ש״זה לא אני״.

אז מה כן החידוש של רבי שמעון בר יוחאי?

שבל״ג בעומר, יום ההילולא שלו, מאירה ההסתכלות הפנימית שלו על יהודי, ההלכה בודאי לא משתנה חלילה, אלא האור של רבי שמעון בר יוחאי מאיר בתוקף חזק ביום זה.

רבי שמעון בר יוחאי מגלה שהעבירה לא מגדירה אותך, כי היא לא יצאה מהעצם האלוקי שבך.

ולכן אם קורה פעמים שהאדם נופל ואומר לעצמו: ״זהו...ככה אני, זה מי שאני״,

אך ל״ג בעומר בא ואומר לו: לא! זה לא מי שאתה, זה רק חלק בך שפעל, אבל ה״אתה״ האמיתי עדיין נקי, עדיין רוצה טוב.

מסר לחיים:

האחריות על המעשים נשארת, אבל הזהות שלך גדולה מהם.

הנפילה לא מגדירה אותך, והקימה - מגלה מי אתה באמת.