פרשת יתרו | ה'תשפ"ו
- דניאל דוד עטיה
- 4 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 5 בפבר׳
בעלייה השישית בפרשת יתרו, מתרחש פסוק קצר אומנם, אך הוא מבין הפסוקים המהפכניים בתולדות הבריאה:
"וירד ה’ על הר סיני...ויעל משה" (שמות י"ט, כ).
חז"ל והחסידות לא רואים כאן תיאור גיאוגרפי, אלא אירוע רוחני חסר תקדים.
הרגע שבו בוטלה הגזרה הקדומה בין שמיים וארץ.
במדרש תנחומא (ויקרא א') מובא: "כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר: העליונים לא ירדו לתחתונים,
והתחתונים לא יעלו לעליונים. וכשבא ליתן תורה, ביטל גזרה זו".
וזה בדיוק מה שמתואר בפסוק לעיל בפרשתנו: "וירד ה' " - העליון יורד. "ויעל משה" - התחתון עולה.
לפני מתן תורה, הרוחניות והחומריות לא יכלו לעבוד יחד. אין זו סתירה חלילה עם כך שחז"ל מסבירים במספר מקומות כי "האבות קיימו את כל התורה כולה עוד לפני מתן תורה..", אבל החסידות מדגישה נקודה מאוד חשובה בעניין זה ומסבירה שהמצוות של האבות לא פעלו שינוי בעצם החומר, זאת אומרת שאכן אברהם אבינו לצורך העניין, ודאי הניח תפילין אבל בהחלט לא מעור בהמה, אלא מאיזשהו חפץ גשמי שהזדמן לו באותו הרגע, וכשסיים פשוט זרק אותו, לא מפני חוסר מעלה באברהם אבינו או באבות בכלל חס ושלום, אלא מפני שהמציאות עצמה עדיין לא אפשרה להיות כלי לאלוקות.
על כך מבואר בתניא (פרק ל"ו) כי "קודם מתן תורה לא היה כח בחפצים הגשמיים להתקדש בקדושת הגוף".
זאת אומרת שהרוחניות כן האירה על החומריות אבל לא התאחדה איתו, וכפי שהוסבר קודם שבסיום המעשה,
החפץ נשאר חפץ, ללא שום קדושה.
הרגע שהכל מתחיל להשתנות זה הרגע ש“וירד ה' ", זה הרגע שבו האלוקות נכנסת לחומר.
לא רק שהאדם מתרומם ("ויעל משה"), אלא הרצון האלוקי עצמו מתלבש בדבר הגשמי (וירד ה' ").
זו הסיבה שמאז, עור של בהמה נהפך קלף קדוש,
חפץ גשמי נהפך חפץ של מצווה והקדושה לא "עוברת" אלא נשארת.
כמו שמבואר בתורה אור של אדמה"ז בפרשתנו:
"במתן תורה נעשה חיבור והתלבשות אור אין סוף בדברים הגשמיים ממש".
משה - אדם בגוף, עולה למקום שבו האלוקות מתגלה, כלומר: גם התחתון מקבל יכולת לעלות, להזדכך, להתרומם ומבלי להתבטל ממציאותו.
הרבי מדגיש שזה עיקר החידוש של מתן תורה:
לא בריחה מהעולם, אלא עשיית דירה לו יתברך בתחתונים (ליקוטי שיחות, חלק ו', יתרו).
כפי שמובא במדרש תנחומא (נשא טז): "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
העולם נשאר עולם, אבל הוא כבר לא סתירה לאלוקות, המשמעות היא שמאותו רגע, יהודי לא עובד את ה’ רק בבית הכנסת או בבית המדרש, אלא הוא עובד את ה’ באוכל, בכסף, בעבודה, בגוף עצמו.
כי החומר כבר לא מחיצה, אלא כלי. וזה עומק הפסוק: "וירד ה'… ויעל משה", לא רק אז, אלא בכל פעם שיהודי מקיים מצווה.
מתן תורה לא לימד אותנו איך לברוח מהעולם, אלא איך להפוך את העולם עצמו למקום שבו האלוקות מתגלה.
המסר לחיים:
הרבה פעמים אדם מחלק את חייו לשניים: יש רוחניות ויש את החיים הגשמיים.
הרוחניות - תפילה, לימוד, רגעים של התעוררות וכו'.
החיים - עבודה, כסף, גוף, לחץ, התמודדויות וכו'.
מתן תורה בא ואומר: חלוקה זו קדמה למתן תורה, אך מאז מתן תורה הדברים השתנו, ככתוב: "וירד ה'...ויעל משה",
אין דבר כזה שהחומר נשאר חומר והרוחניות נשארת רוחניות, כי כשיהודי קם ואומר "מודה אני", מתפלל ואז יוצא לעבודה כדי שיהיה לו כסף לקנות דברים קדושה אז הוא הופך את הכסף החומרי לרוחניות, כך גם כשאוכלים, כאשר אוכלי רק בכדי שיהיה לנו כוח לעבוד את ה' או בכלל כשמשתמש בכסף למצווה כזה או אחרת, אנחנו ממשיכים את אותו החיבור של מתן תורה: העליון יורד אל התחתון, והתחתון עולה אל העליון.
והעבודה הזו לא דורשת להיות צדיק וקדוש, אלא להיות יהודי.
הלימוד למעשה הוא לא לברוח מהעולם, אלא לגלות שבתוך העולם עצמו שוכן ה'.
הגאולה לא מתחילה כשעולים לשמיים, אלא כשמגלים שהשמיים כבר ירדו אל תוך החיים שלנו ונשאר רק לגלות אותם.
אתם מוזמנים להצטרף לערוץ שלנו "בפיך ובלבבך" בקישור הבא:
תגובות