בהר-בחוקותי | ה׳תשפ״ו

יש אנשים שלא יודעים לעצור, גם כשהגוף עייף - הראש ממשיך לרוץ, גם כשהנפש כבר צועקת - האדם ממשיך לעבוד, לדאוג, לחשב, לרדוף.

העולם לימד אותנו שהערך של האדם נמדד לפי כמה הוא מייצר, כמה הוא מספיק, כמה הוא ״רץ קדימה״.

אבל אז מגיעה התורה וזורקת לעולם רעיון שנראה כמעט בלתי נתפס: ״ושבתה הארץ שבת לה׳.״ (ויקרא כ״ה, ב׳).

שנה שלימה לא לעבוד את האדמה, לא לזרוע, לא לקצור... פשוט לשבות.

ומיד עולה השאלה שהתורה עצמה שואלת: ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?״ (ויקרא כ״ה, כ׳).

זה לא רק פחד של חקלאי, זה הפחד של כל אדם שמרגיש שאם הוא יעצור - הכל יתפרק.

בחסידות מוסבר שמצוות השמיטה באה לשבור את אשליית ה״כוחי ועוצם ידי״.

האדם מתחיל לחשוב שהפרנסה, ההצלחה והקיום שלו תלויים רק בכוח שלו, בעשייה שלו ובשליטה שלו בעולם.

ואז הקב"ה אומר לו: תעצור ותראה שגם כשאתה לא מחזיק את העולם - העולם ממשיך להתקיים.

בספר התניא מוסבר שהברכה האלוקית לא תלויה רק בכמות הכלים הגשמיים, אלא בעיקר בברכת ה׳ השורה בהם (תניא, איגרת הקודש סימן ט״ו).

לפעמים אדם מוסיף עוד ועוד מאמץ אבל מאבד את הברכה הפנימית, את המנוחה, את יישוב הדעת.

גם בספר ׳ליקוטי תורה׳ מבואר ששנת השמיטה עניינה גילוי הביטול והאמונה, שהאדם מניח לרגע את האחיזה שלו בעולם ומכיר בכך שהקב"ה הוא בעל הבית האמיתי על הארץ ועל החיים (ליקוטי תורה לאדמה״ז, בהר), זה אולי אחד הניסיונות הכי קשים שיש, כי יש אנשים שיודעים לעבוד קשה, אבל לא יודעים לנוח בלי להרגיש אשמים.

הרבי מליובאוויטש מסביר ששמיטה היא לא רק מצווה חקלאית ששייכת לשדה בארץ ישראל, אלא הוראה רוחנית תמידית לכל יהודי, כי האדם חייב ליצור בתוך החיים שלו ״שבת״ - רגע שבו הוא מפסיק לרדוף אחרי העולם וחוזר לנשמה שלו (לקוטי שיחות, שיחת בהר, עמ׳ 191-193).

אם האדם כל הזמן רק ״זורע״ - עוד עבודה, עוד כסף, עוד טלפון, עוד לחץ, בסוף הוא שוכח בשביל מה הוא חי בכלל. יש אנשים שהלו״ז שלהם מלא, אבל הנשמה שלהם ריקה.

והשמיטה באה להזכיר: אתה לא מכונה, אתה נשמה.

שהתורה אומרת: ״ושבתה הארץ שבת לה׳.”, זה לא סתם מנוחה, אלא מנוחה שמחזירה את האדם לה׳.

זה לא מנוחה של בריחה, אלא מנוחה של חיבור.

אדם יכול לנוח יום שלם ועדיין להישאר מותש מבפנים, זאת כי הנפש שלו עדיין רצה.

ושמיטה אמיתית היא כשהאדם מצליח לשחרר לרגע את האחיזה והחרדה ולזכור שיש מנהיג לעולם.

מסר לחיים:

לא כל עצירה היא נפילה, לפעמים דווקא כשאדם מפסיק להחזיק את הכל בכוח, הוא מגלה שהקב״ה מחזיק אותו. העולם צועק לנו כל הזמן: ״תרוץ, תספיק, תייצר״, אבל התורה מלמדת שגם לעצור זה חלק מעבודת ה׳.

כי מי שלא יודע לעצור מתוך בחירה - לפעמים נעצר מתוך שבירה.

ושמיטה אמיתית היא האומץ להאמין שגם כשאני עוצר לרגע - הברכה של הקב"ה לא נעצרת.