פרשת משפטים | ה'תשפ"ו
- דניאל דוד עטיה
- 13 בפבר׳
- זמן קריאה 3 דקות
יש רגע אחד בהיסטוריה שבו השמים נפתחו ונשמעו קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר הולך וחזק
ומציאות שלימה עומדת מול הר בוער באש: מעמד הר סיני.
שם נשמעו המילים הנשגבות ביותר:
"אנכי ה' אלוקיך...לא יהיה לך אלוקים אחרים וכו'..."
גילוי אלוקות שאין דומה לו.
ואז אתה מצפה שהפרשיות הבאות ימשיכו לדבר על עולמות עליונים, מלאכים, נשמות, סודות הבריאה וכו'..
אבל אז התורה עושה תפנית חדה, ובמקום להישאר בהר, היא יורדת לרחוב: שור שנגח, בור ברשות הרבים, דיני כספים, עבד עברי וכו'..
וכאן מתעוררת שאלה:
איך יכול להיות שאחרי שיא רוחני כמו מעמד הר סיני, התורה מדברת על נזיקין?
בשביל להבין זאת, עולה בפרשה המושג של "נעשה ונשמע" - קודם נעשה ואחר כך נבין.
דווקא בתוך פרשת משפטים שעוסקת רובה ככולה בענייני עולם הזה, כתוב בה:
"כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז').
"קל" איכשהו לומר "נעשה ונשמע" על תפילין, שבת, תפילה.
אבל איך אומרים את זה על דיני ממונות מורכבים?
על כסף, על אחריות נזיקית, על הפסדים וכו'..
כאן נכנס הדיוק בלשון, אונקולוס מתרגם "נעשה ונשמע" כ: "נעביד ונקבל", כלומר:
נעשה ואז "נקבל" = קבלה / הפנמה / הבנה.
לא רק הבנה אינטלקטואלית קרה' אלא קבלה שמולידה הבנה.
המילה "שמיעה" בלשון הקודש היא לא רק שמיעה פיזית (כמו to listen), אלא הבנה והפנמה,
כמו גם אצל האחים של יוסף ששם נאמר: "וישמעו אחיו", ואונקולוס מתרגם זאת:
"וקבילו מיניה" - קיבלו את דבריו (בראשית ל"ז כ"ז).
אם כך אז המילה "נשמע" = קבלה/הפנמה.
מתן תורה לא נועד להשאיר את הקדושה בשמים, אלא להוריד את הקדושה אל המקומות הכי תחתונים.
לא רק לבית הכנסת, אלא לבית הדין - לחיי היום יום.
לא רק לתפילה, אלא לכסף - להתמודדות היום יומית.
וזו תכלית הבריאה כולה: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" (תנחומא נשא ט"ז. תניא פל"ו).
כלומר, שהאלוקות תתגלה דווקא במקומות שנראים הכי לא רוחניים.
ולכן מיד אחרי הר סיני באים משפטים,
כי שם נבחנת קבלת התורה האמיתית.
כאן יכולה לעלות מחשבה שאם נעשה אז הלב כבר יימשך, כמובא בספר החינוך במצוה ט"ז: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אבל אם נהיה כן, זה לא בדיוק ככה.
הרי אם נשאל אנשים שנולדו לתוך תורה ומצוות:
האם כל מעשה משך את הלב?
האם כל תפילה באמת ריגשה?
האם כל מצווה הבעירה אש בפנים?
בוודאי שלא.
המעשה לבדו לא מבטיח התלהבות כלל.
(להרחבה ראה לקו"ת לאדמה"ז דרושי ר"ה - שהמעשה פועל המשכה, אך צריך התבוננות להולדת מידות). אך ה"נשמע" לא מכוון ללב אלא להבנה, והרי ההבנה שייכת למוחין והמוחין (הבנה) קודם למידות (הלב), לכן כשניגשים בחב"ד להניח תפילין לאדם מתרכזים בלגרום לו קודם כל לעשות, אח"כ אם הוא ירצה אפשר ללמוד, להעמיק ולהבין.
וכאן נכנס הדיוק העמוק של “נעשה ונשמע”.
קודם האדם עושה, מתוך קבלת עול, אבל אחר כך הוא נדרש להבין, להתבונן, להעמיק ולתפוס בשכל (כמבואר בתניא - שהמוח שליט על הלב בטבעו, פרקים י"ב, י"ג).
ורק אחרי שהדבר נתפס במוח, אז הוא יכול לרדת ללב.
כלומר, הסדר הוא: נעשה > נשמע (הבנה, חקירה, למידה וכו') ואז בסיעתא דשמיא > לב.
ולא מעשה ואז ישר רגש.
וזה החידוש של עם ישראל, הם לא אמרו: נבין ואז נעשה.
אלא: נעשה גם בלי להבין ואח"כ נעמיק עד שנבין.
התוצאה היא שזו מחויבות שלא תלויה ברגש, אבל כן שואפת להבנה.
עכשיו מובן למה אחרי מעמד הר סיני באים דיני ממונות.
כי שם מתגלה אם באמת אמרת "נעשה ונשמע".
כי כשזה נוגע לתפילין זה החלק הקל.
כשזה נוגע לכסף זה כבר המבחן.
האם גם בענייני ממונות אתה אומר: נעשה כי כך רצון ה’ ואז נשמע - נעמיק עד
שנבין את האלוקות שבזה ?
דווקא ביושר האנושי מתגלה היושר האלוקי.
מסר לחיים:
קדושה אמיתית לא נמדדת רק ברגעים נשגבים, אלא בהתנהלות היום יומית.
לא רק איך אתה מתפלל, אלא איך אתה עם ממונות.
לא רק איך אתה לומד, אלא איך אתה מתנהג כשאף אחד לא רואה.
הר סיני היה רגע, אבל פרשת משפטים היא החיים.
ושם הקב״ה רוצה את הדירה שלו.
אתם מוזמנים להצטרף לערוץ שלנו "בפיך ובלבבך" בקישור הבא:
תגובות