עול מלכות שמיים

עול מלכות שמיים

פקודה או התקשרות ?

האם הקב"ה באמת צריך את המצוות שלנו ?

אלוקים הוא כל יכול, נצחי, ומושלם, אז למה כל כך חשוב לו שאני אניח תפילין ?

אדליק נרות שבת או אפריד תרומות ומעשרות ?

מה יש במעשים "הקטנים" שלי כביכול ש"עושים הבדל" בעולמות עליונים ?

ואם לא אניח תפילין היום או לא אדליק נרות שבת, האם יחסר לקב"ה משהו?

זו לא שאלה כפירתית ח"ו, אלא להפך, זו שאלה אמונית,

לדעתי רק מי שלוקח את עבודת השם ברצינות - מסוגל לשאול.

אז מה באמת עומד מאחורי קיום המצוות ?

האם הן נועדו לשנות אותנו ? או אולי לשנות את הקב"ה ח"ו ?

ההבנה הפשוטה - מבחן ציות.

לאורך הדורות לימדו אותנו שהקב"ה ציווה אותנו בא' ב' ג' ואנחנו מצווים לציית.

לפי הדרך הזו אז מצווה היא למעשה איזושהי "פקודה" של המלך, ואנו כמאמינים פשוט נקבל זאת מבלי לשאול שאלות ופשוט נעשה.

גישה זו בהחלט מבטאת יראת שמיים גבוהה, אבל משאירה אותנו עם ריחוק מסוים.

מצד אחד אנחנו ממלאים פקודות, אך לאו דווקא מתוך חיבור והבנה, אלא כדי "לא להסתבך" עם הריבון הכללי של היקום.

אבל האם זה באמת כל הסיפור?

האם מצווה היא באמת רק פקודה ?

המבט הקבלי - המצוות כאיבריו של המלך.

בתיקוני הזוהר (תיקון ל' דף ע"ד עמוד א') מובא: "רמ"ח פיקודין - רמ"ח איברין דמלכא".

כלומר, 248 מצוות עשה, הם בעצם 248 אבריו של הקב"ה כביכול.

מכך אפשר להבין שהמצוות הן לא סתם הוראות, הן האיברים של המלך, הצינורות שדרכם נמשך שפע לעולמות כולם.

אז כשיהודי מקיים מצווה, הוא לא רק עושה את מה ש"נכון", אלא הוא יוצר חיבור עמוק בין עליונים ותחתונים, בין בלי גבול לגבול.

המצוות הן הכלים לאור העליון שבלעדיו העולם נשאר ריק.

במתן תורה הקב"ה הוריד את הקדושה מהעליונים: "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי", והתחתון עלה למעלה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר", כאן נוצר חיבור בין עליונים ותחתונים.

אז ברגע שאני מברך, מניח תפילין, נותן צדקה, מכבד את הבריות, מתקדש וכו', אני למעשה "פותח ברז" רוחני

שהעולם זקוק לו כדי להתקיים.

אך גם זה לא עונה על השאלה, למה בכל זאת הבורא עצמו צריך בזה ?

החסידות מסבירה שזה לא עניין של צורך - אלא של רצון! 

הרי ודאי שהקב"ה הוא כל יכול, הוא לא צריך שום דבר - אבל הוא רוצה.

ולא סתם רוצה אלא תאב לכך ממש כפי שמובא במדרש תנחומא: "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים" (פרשת נשא סימן ט"ז. תניא פרק ל"ו)

זו בחירה עצמית, אינסופית, של הרצון העליון, להתגלות בתוך הגבול, בתוך העולם, לקיים את המשפט ממסכת מגילה (י', ב') של "מקום ארון אינו מן המדה" בתוך העולם כולו ואז יהיה "יכירו וידעו כל יושבי תבל" (עלינו לשבח).

וכמו אהבה אמיתית, היא לא נובעת מחיסרון, אלא מהשפעה.

הפירוש הוא ש"אהבה אמיתית" - הכוונה לאהבה טהורה, עמוקה ונכונה ולא לרגש חולף או אינטרס.

"לא נובעת מחיסרון" - אהבה כזו איננה נובעת מתוך צורך אישי, ריקנות, או רצון למלא חסר רגשי

או נפשי (כמו "אני צריך אותך כדי להרגיש טוב", או "אני אוהב אותך כי את נותנת לי משהו שחסר לי").

"אלא מהשפעה" - אהבה אמיתית היא ביטוי של רצון לתת, להשפיע טוב, להעניק מעצמי בלי תנאי,

זו אהבה שמגיעה ממקום מלא ושלם, לא מתוך חוסר.

הקב"ה בחר לרצות קשר עם נשמות ישראל דווקא דרך מערכת המצוות.

הוא נתן לנו את המפתח: אתם תעשו כאן - ואני אתגלה כאן.

החסידות מסבירה שהמילה 'מצווה' זה לא מלשון ציווי, אלה מלשון צוותא (חיבור).

אז מה קורה כשלא מקיימים את המצוות?

כשאדם מתעלם מהמצווה, הקב"ה ודאי לא 'נפגע' מזה ח"ו, אבל משהו עמוק לא קורה.

ניצוץ כלשהו לא התברר, אור מסוים לא ירד, קשר מסוים נשאר סגור והעולם ממשיך להסתובב אבל בלי צליל

מסוים שהיה אמור להישמע דווקא ממך.

אז האם הקב"ה צריך את המצוות שלנו?

לא - אבל הוא רוצה אותנו, והמצוות הן הכלי לכך והקשר שנוצר הוא המטרה.

וכל פעם שאת או אתה מקיימים מצווה, תאמרו לעצמכם:

"אני בוחר להיות חלק מהסיפור של מי שאמר והיה העולם."

ולזכור תמיד: זה לא חובה - זה שליחות.

​וזו בחירה שהוא בחר - בך.