פרקי אבות - פרק א'

פרקי אבות, פרק א' - ח"י משניות

משנה א':

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי - מדוע לא נאמר "משה קבל תורה מה'.." ונאמר שהתורה נמסרה דווקא "מסיני" ?

הר ע"פ הקבלה והחסידות מסמל גובה, התלהבות וגאווה.

אך הר סיני היה מבין ההרים הנמוכים בסביבתו, ולכן הר סיני מסמל שפלות וענווה.

ובכדי לקבל את התורה צריך לשלב את שני ההפכים הללו - התלהבות וגאווה יחד עם ענווה ושפלות.

משה רבנו היה הצינור לכך, מצד אחד משה רבנו היה "העניו מכל אדם" ובו בזמן הוא גם המנהיג הנעלה ביותר.

לכן התורה עברה דרכו - הוא ידע להיות גם הר וגם סיני.

וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ - מסירת התורה איננה רק לימוד שכלי, המילה "מְסָרָהּ" דייהנו "מסר ה'", מסר של ה' ומשמעו

העברת כל החיות, הנשמה והדבקות שבדבר, ומכך יוצא שמשה העביר ליהושע לא רק ידע, אלא רוח של שליחות.

וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים - "זקן" בלשון חז"ל: "זה שקנה חכמה". כל אחד מאיתנו נעשה "זקן" כשהוא מפנים את התורה

עד שהיא נהיית קניין עצמי, לא רק ידע מבחוץ.

וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים - הנביאים מגלים את החיות האלוקית שבתורה ע"י המשכת הנבואה לעולם וזאת כשהאדם לומד

מתוך חיבור לנשמתו ולא סתם לימוד יבש, זה יכול להפוך לנבואה פנימית ולהביא איתה חיות והשראה.

וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה - הנביאים באמצעות זה שמשכו נבואה לעולם פעלו בתורה ירידה

לעולם המעשה: להלכה, לתפילה ולתיקון סדרי החיים, כך שהירידה עצמה בסופו של דבר היא לצורך עליה שמטרתה

להפוך את התורה לכוח שמסדר ומכוון את כל פרטי המציאות.

הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים - שלושת הדברים האלו הם שלושת היסודות של הבריאה מהבחינה הרוחנית שלהם:

ימין, שמאל ואמצע = חסד, גבורה ותפארת. שהם כנגד שלושת האבות:

קו ימין = חסד - אברהם, קו שמאל = גבורה - יצחק,קו אמצע = תפארת - יעקב.

אלו הם היסודות שעליהם העולם עומד באופן הרוחני שלהם, ומטרתם לקבל ביטוי בהנהגה המעשית בפועל ומטרת העבודה היא להגיע לאמת שהיא מידתו של יעקב אבינו ע"ה כדכתיב "תיתן אמת ליעקב" וע"י שמשלבים חסד וגבורה (ימין ושמאל) מגיעים למידת האמת, לכן ממשיכה המשנה בעניין של למתן דין (גבורה).

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין - זהו תיקון לקו השמאל - גבורה. זאת אומרת שדין תקיף זה הרסני יתר על המידה ולכן צריך לזכך אותו, דהיינו לשקול בסבלנות ולעדן את הכוח של הגבורה על מנת שהדין יוביל לבנייה ולא לחורבה וזאת נעשה ע"י שילוב של חסד, כדכתיב בשיר השירים פרק ב' פסוק ו': "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", ועוד כתיב במסכת סנהדרין

דף קז עמוד ב': "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה - זהו גילוי של קו האמצע - תפארת. התורה מחברת את כל הקווים (חסד וגבורה) ומאזנת אותם לאמת אחת לכן מכונה התורה כ"תורת אמת" ואף על יעקב נאמר "תתן אמת ליעקב וגו'." (מיכה פרק ז פסוק כ),

מטרת העמדת התלמידים היא להפיץ את החכמה האלוקית ולהאיר לאחרים ולא להשאיר את האור לעצמך,

אלא להעמיד דור ישרים.

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: - זהו גילוי הקו הימני - חסד.

הגדרים והסייגים שומרים על השפע של החסד שלא יתבזבז יתר על המידה, אלא יישמרוהו בקדושה.

כך מתגלה יופי החיים - נתינה עם גבול, חסד עם סדר.

משנה ב':

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה - הצדיק הוא בבחינת יסוד )"צדיק יסוד עולם" - משלי י' כ"ה)

ותפקידו לחבר עליונים ותחתונים, ושמעון שהיה כאמור "משיירי כנסת הגדולה" מלמד שהוא ממשיך את הכוח להעמיד

את העולם על יסודותיו הפנימיים.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד - מדגיש מה שנאמר במשנה א' על שלושת הקווים עליונים:

ימין, שמאל ואמצע ובהדגשה שאין אלו רק דרכי הנהגה, אלא יסודות הבריאה עצמה.

עַל הַתּוֹרָה - זהו קו האמצע = תפארת/אמת. שכאמור התורה מחברת חסד וגבורה (מאחדת ימין ושמאל)

וממשיכה חיות אלוקית ישרה ומאוזנת לעולם.

וְעַל הָעֲבוֹדָה - זהו קו השמאל = גבורה.

עבודת התפילה דורשת מסירות והתבטלות, והיא מעלה את העולם כלפי מעלה בכוח ההתעוררות הפנימית.

וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים - זהו קו הימין = חסד.

הנתינה והאהבה לזולת פותחות את הצינורות לשפע וממשיכות חיים וברכה לכל הבריאה.

משנה ג':

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק - אנטיגנוס היה תלמידו הבולט של שמעון הצדיק והוא קיבל ממנו

את הכח להמשיך את התורה שבעל פה, שמו "איש סוכו" - מרמז על היותו אדם שמחפש את האמת בכל מקום.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס - הכוונה היא שלא לעבוד את ה' מתוך רצון לקבל תמורה גשמית או רוחנית ושהעבודה צריכה להיות מתוך אהבה ורצון פנימי, ולא מתוך ציפייה לתגמול.

אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס - העבודה צריכה להיות מתוך מסירות ונאמנות

ללא תנאים. אם וכאשר האדם פועל כך, הוא מתעלה רוחנית ומתחבר לרצון העליון.

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם - כאשר אדם פועל מתוך כוונה טהורה, הוא זוכה ליראת שמיים אמיתית, שהיא פחד מכבוד ה' ולא פחד מעונש, יראת שמיים זו מביאה לידי קיום מצוות מתוך שמחה ורצון פנימי.

משנה ד':

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם - שני תלמידים ממשיכים את המסורת. העובדה שמוזכרים שניים יחד זה רומז על הצורך בשילוב שתי הבחינות ההפכיות של 'גבורה וחסד', יוסי בין יועזר נוטה לחומרה (גבורה) ויוסי בן יוחנן - דרכו להקל (חסד). על מנת ליישם את התורה צריך לחבר בן הימין (חסד) לבין השמאל (גבורה) ובכך להגיע להכרעת אמת (תפארת).

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים - ביתו של אדם צריך להיות פתוח לחכמים,

כלומר - לא רק מקום מגורים פרטי, אלא נקודת חיבור עם האור העליון, וזאת ע"י שיהיה בבית משניות, גמרא, הלכה, חסידות ועוד, ואז הבית נעשה מקום שמתגלה בו השראת השכינה.

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם - "מתאבק" מלשון האבקות ומלחמה - רמז למאבק הפנימי עם יסוד העפר שבנפש, שהוא היסוד הכבד והגשמי המביא לכבדות ועצלות , ודווקא מתוך ההתמודדות הזו האדם

מטהר את עצמו. ו"בעפר רגליהם" - הרגליים מסמלות את התגלות הצדיקים בעולם הזה, במקום המעשה, וכאשר האדם מתאבק בעפר רגליהם, הוא מתחבר לצדיקותם כפי שהיא מתלבשת במציאות הגשמית ובכך מרים גם את העצלות והכבדות של העפר שבתוכו הישר אל הקדושה.

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם - לימוד התורה צריך להיות לא כעניין יבש אלא בצמאון פנימי ובתשוקה.

הצמא מגלה שהאדם יודע שחסר לו - ומתוך כך הוא הופך לכלי המאפשר לו להתמלא.

משנה ה':

יוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה - במבט פנימי, "הבית" רומז ללב האדם,

והכוונה ל"פתוח לרווחה" פירושו שהלב לא יהיה סגור באגואיזם ובקמצנות, אלא רחב ופתוח להשפעת אור החסד.

כך הופך האדם את עצמו לכלי להשראת השכינה.

וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ - ה"עניים" ע"פ פנימיות התורה אין הכוונה לעוני בממון, אלא כל מי שחסר לו תורה ומצוות.

וכשאדם המקבל את העני לביתו, הוא בעצם נותן מקום לניצוצות האלוקיים שנפלו בגלות להתעלות חזרה לקדושה.

העני נעשה חלק מבני הבית והאדם לומד שענוות החיסרון היא עצמה כלי לקבל שפע עליון.

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה - בפנימיות, "האישה" מרמזת על ספירת המלכות, המייצגת את העולם החומרי והדיבור היורד אל הפרטים.

"אל תרבה שיחה" הכוונה היא לא להעמיק ולהיתפס יותר מדי בהסחות החומריות של העולם הזה כדי שלא לנתק את

עצמך מן המקור, השימוש בעולם הזה צריך להיות מדוד, מתוך מידה ולא מתוך שקיעה.

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ - גם בדברים המותרים נדרשת זהירות (לכן גם הדגישו חז"ל ביבמות כ.:"קדש עצמך במותר לך"), כדי שלא ישאב האדם מן החיצוניות ויאבד את פנימיותו. אם ביחס לדבר שמותר נאמרה הגבלה,

קל וחומר בדבר האסור ממש. מכאן אמרו חכמים:

כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ,

וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם - כאשר הדיבור נמשך אל החומריות בלי גבול, האדם מאבד את חיות התורה שבו. הדיבור (ספירת המלכות) הוא כוח החיים שבאדם, וחלילה במקום לגלות קדושה, הוא נמשך אל החיצוניות שמכבה את אור הנשמה. ולכן הסוף הוא חושך וניתוק, שהוא בחינת גיהנם רוחני - ריחוק מן האור האלוקי.

משנה ו':

"יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם - שני התנאים הללו מהווים גם הם שני קווים הפוכים:

יהושע בן פרחיה - בחינת קו הימין = חסד - נוטה להקל

נתאי הארבלי - בחינת קו השמאל = גבורה - נוטה להחמיר.

שניהם "קיבלו מהם", מהתנאים הקודמים, כי אין חסד אמיתי בלי גבורה מאזנת, ואין גבורה נכונה בלי חסד שמרכך. רק החיבור שלהם יוצר קו אמצעי של רחמים, שבו מתגלה האיזון השלם.

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב - הצעד הראשון הוא למצוא מקור השפעה עליון, מדריך רוחני שמאיר את הדרך. בפנימיות, "רב" מסמל את נקודת החכמה האלוקית, שהיא חסד עליון. "עשה לך רב" - לשון עשה משמע לתקן, דהיינו לבנות כלי פנימי שבו נוכל לקבל אור וחכמה,

תוך ביטול האגו שלנו.

זו מדרגה של חסד, קו הימין: פתיחות, קבלה, זרימה, ואמון. לכן יהושע בן פרחיה - המקל, פותח את משנתו במילים של חיבור וקירוב ככלל ראשוני ומחייב.

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר - לא די בהשפעה מלמעלה (רב), אלא צריך גם לייגע ולעמול בתורה בכוחות עצמנו כפי שחז"ל מסבירים במסכת מגילה דף ו עמוד ב': "יגעתי ומצאתי - תאמן", זאת אומרת לא רק לתת לרב ללמד, אלה לעמול גם אנחנו על מנת לייצר את החיבור של עליון (הרב) ותחתון (התלמיד) שכוונת המילה "חבר" ע"פ פנימיות התורה זה מלשון המילה חיבור. "קנה" דהיינו קניין, רמז למאמץ והשקעה, אך ב"חבר" דהיינו חיבור, יש גם אלמנט של גבורה: האחד מאיר לשני את חסרונותיו ובכך מאתגר אותו ומונע ממנו לטעות (שקלא וטריא). כך נבנה השילוב הראשוני בין חסד לגבורה:

הרב - השפעת החסד מלמעלה. החבר - מברר ומדייק את הדרך ע"י שקלא וטריא ובכך יוצר את החיבור.

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת - סיום דברי יהושע בן פרחיה עולים לקו השלישי - קו האמצע = תפארת.

לאחר שקיבל מרבו והשקיע בחיבור, עליו להגיע לראייה פנימית: לראות בכל אדם את הניצוץ האלוקי הפנימי,

גם אם מבחוץ נראה כשלילי. וזו שיא הגישה המקרבת והמקלה של קו החסד, זאת אומרת לא רק ללמוד ולקבל,

אלא גם לשפוט לטובה ולהאיר עין טובה לאחרים ובכך האדם מגלה את הפנימיות הטובה

שבכל המציאות וממשיך אור של רחמים לעולם, לכן חז"ל אומרים במסכת ברכות דף סד עמוד א': "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", שהמילה "שלום" עניינה לחבר בין שני ניגודים (חסד וגבורה) ולהביא לשלום - איזון.

משנה ז':

כעת עוברת המשנה לקו השני, קו שמאל - גבורה (נתאי הארבלי), שזה הצמצום וההגדרה:לא פתיחות ללא גבול כמו בחסד (יהושע בן פרחיה - הנוטה להקל), אלא שמירה קפדנית והתרחקות ממקומות שעלולים להביא לנפילה, שזהו שורש הנטייה של הדעות המחמירות,

שהם להציב גבולות חדים וברורים.

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע - בפשטות, להתרחק משכנות רעה כדי שלא תמשוך אותך אחריה.

בפנימיות, ההתרחקות מ"שכן רע" היא שהמילה "שכן" היא מלשון שוכן, ששוכן רע בתוכנו, כגון: מחשבות זרות, תאוות ומידות רעות שבתוך נפש האדם. לכן הגבורה מחייבת להרחיק אותנו מראש מהשפעות שליליות ולא להכניס את עצמך למבחנים מיותרים, וזה כמובן ההפך הגמור של קו הימין (חסד) שכאמור עניינו לקרב / להקל, ובגבורה לא מקרבים אלא מרחיקים ומציבים גבול ברור.

וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע - אל תגרר אחר הרע. לפעמים גם קשר קל ופשוט יכול להשפיע לרעה, לכן הגבורה דורשת ניתוק מוחלט ממקור של רע. אך ע"י הוספת חסד והנחת תפילין (לדוגמא) שמניחים ליהודי שלא מקורב לתורה ולמצוות,

אזי נעשה זיכוך הרע שבתוכו ע"י הארת המצווה שמחדירה בו אור אלוקיחסד,

וכמו שדוד המלך ע"ה אומר בתהילים ל"ד ט"ו: "ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב".

"סור" מלשון הסרה/להסיר, אז "סור מרע" דהיינו להסיר את הרע, וזאת ע"י החדרת אור אל תוך החושך, לשלב חסד בתוך הגבורה ובכך זיכוך הרע והפיכתו לטוב.

לכן זהו דין ברור, עלינו לא לטשטש את הגבולות בין טוב לרע אלא להבחין ביניהם היטב אך בסופו של דבר לחברם אל דרך מאוזנת ומזוככת.

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת - כאשר רואים בעולם דינים וקשיים, יש סכנה ליפול לייאוש, אך נתאי הארבלי מלמד שדווקא הגבורה האמיתית יודעת שכל פורענות נובעת משורש של תיקון עליון, אפילו הקושי והדין הקשה ביותר מקורו בסופו של דבר בחסד נעלם. וזהו עוצמת הקו השמאלי (גבורה) כאשר היא מתוקנת: גם כשנתאי הארבלי מחמיר ומצמצם, הוא יודע שהכל זה חלק מתוכנית אלוקית וזה ודאי לטובה, לכן נתאי הארבלי אומר "אל תתיאש".

משנה ח':

יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח - שני חכמים אלו ממשיכים את שני הקווים הרוחניים השונים של חסד וגבורה:

יהודה בן טבאי שייך לקו הגבורה מכוון שתפקידו להעמיד דין וצדק ברור אך כמובן מתוך טהרה ודיוק ולא מתוך אכזריות.

שמעון בן שטח שייך לקו החסד מכוון שתפקידו היה לראות את הטוב שבזולת ולחפש דרכים לקרב ולהאיר.

ובכך ממשיך הרצף הרוחני של הדורות, כאשר בכל זוג תמיד יש שילוב של שני הקווים: חסד וגבורה.

אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין - "עורכי הדיינים" הם אלו שמנסים לסדר ולסובב את הדין כרצונם, מתוך אינטרס אישי, אך על פי פנימיות הדברים, האדם נקרא גם "דיין" לגבי עצמו, הוא כל הזמן שופט את עצמו ואת סביבתו.

ולכן האזהרה היא: אל תעשה את עצמך כעורך-דין פנימי המנסה לעוות את האמת הפנימית שלך, אלא אהיה ישר וצלול והעמד את האמת האלוקית מעל הרצונות האישיים.

וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים - בעת שהדין מתברר, יש להסתכל על בעלי הדין כמי שנמצאים במחלוקת ובפירוד. פירוד זה נובע מהקליפות ולכן הוא בבחינת "רשע", לא מצד האדם עצמו אלא מצד המצב שבו הוא שרוי כרגע. כך הדיין יכול להישאר נקי משוחד פנימי או חיצוני.

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין - לאחר שנפסק הדין ויש קבלה מוחלטת של התוצאה, צריך הדיין להסיר את כל הראייה השלילית ולראות את בעלי הדין כזכאים. כלומר, להבין שכל התהליך היה לצורך תיקון והעלאה ומעתה שני הצדדים יכולים לחזור לשלום ולאחדות.

שלושת השלבים במשנה מקבילים לשלושה שלבים בתהליך הרוחני של הגעה לאיזון ובירור האמת ע"י חיבור בין הקווים של חסד וגבורה והבאתם אל הקו השלישי המחבר ביניהם - תפארת.

השלבים שהיום במשנה הם:

א. הזהירות הפנימית - לא לעוות את הדין שבנפש (אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין).

ב. בירור המחלוקת - לזהות שיש כוחות סותרים באדם ("בַּעֲלֵי דִינִין"), שהם כ"רשעים" בעת המאבק.

ג. אחדות והרמוניה - לאחר קבלת האמת, הכול מתעלה ונראה כ"זַכָּאִין", בבחינת שלום בין החסד והגבורה, בין הקולא לחומרא, בין ההיתר לאיסור ובין הטהור לטמא וכו'.

משנה ט':

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים - שמעון בן שטח מייצג כאמור את קו החסד,

אך חסד דקדושה איננו חסד עיוור, חסד דקדושה הוא זה שמאיר ומברר לא מתוך תמימות נאיבית, אלא מתוך אחריות.

לכן הוא מזהיר אותנו כיצד לנהוג כשאנו באים לברר מציאות ולהוציא דין אמת.

ובאומרו: "הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים", אז בפשטות הכוונה היא שחובה על הדיין לבדוק ולשאול את העדים היטב,

וזאת על מנת להגיע לאמת ולא להסתמך על עדות שטחית. אך על פי פנימיות, בעדים מרומזים הכוחות הפנימיים של האדם. כל מחשבה, דיבור ומעשה שאדם עושה הם ה"עדים" המופיעים לפניו. האדם נדרש לחקור ולהתבונן עמוק פנימה ולבדוק מה מניע אותו באמת, האם הוא מונהג ע"פ רצון אלוקי טהור או שיש בו אינטרסים נסתרים וקליפות המנסות לעוות את האמת ? וזהו בירור פנימי שמוביל לתיקון אמיתי.

וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ - הדיין או האדם השופט את עצמו צריך להיות זהיר במילים שהוא אומר.

מילים הן כלי של השפעה, ואם הן נאמרות ברשלנות, הן עלולות להפוך לכלי משחית.

ברובד הפנימי, כאשר האדם מתבונן בנפשו, עליו לשמור מאוד שלא להאשים את עצמו או אחרים באופן שיביא לייאוש,

אלא לדבר מתוך זהירות, עדינות וחסד, כדי שהבירור יביא לתיקון ולא לשבירה.

שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר - אם הדיין או המנהיג ידבר בצורה לא זהירה, עלול להיווצר מצב שבו בעלי הדין ייקחו את דבריו ויעקמו אותם כך שיתאימו לרצונם ואף ישתמשו בהם להצדיק שקר.

בפנימיות הדברים, אם האדם מדבר לעצמו באופן לא מדויק, הוא עלול ליפול לאשליה פנימית וללמוד להצדיק את היצרים והקליפות שבתוכו. לכן, הזהירות היא שמירה על בהירות האמת הפנימית כדי שלא ייכנס שקר בלבוש של אמת.

שילוב שלושת הקווים של חסד, גבורה ותפארת הם ברורים:

חסד עניינו להיות זהיר בדברים, לדבר מתוך רכות ועדינות.

גבורה תפקידה לחקור היטב את העדים ולחתור לאמת בלי פשרות.

תפארת פעולתה היא לשלב בין זהירות במילים לבין חקירה קפדנית ולהביא לכך שהתוצאה תהיה תיקון אמיתי והרמוני

ולא למחלוקת והרס.

משנה י':

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם - כמו הזוגות הקודמים, שמעיה ואבטליון ממשיכים את שני הקווים של חסד וגבורה:

שמעיה מייצג את קו הימין - חסד: מגמתו לקרב, לאהוב, לגלות חום והארה.

אבטליון מייצג את קו השמאל - גבורה: עוסק בגבולות, בירורים, זהירות וצמצום.

במשנת שמעיה אנו לומדים על עבודת התיקון של הנפש, כיצד להתנהל בעולם מתוך איזון בין מעשה, הנהגה וכוח השפעה.

שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה - בפשטות' לעודד את האדם לעסוק במלאכה ולא לחיות על חשבון אחרים.

אך ברובד הפנימי, המלאכה היא עבודת התיקון שהנשמה ירדה לעולם בשבילה. כל פעולה גשמית שהאדם עושה יכולה להפוך ל"מלאכת הקודש" כאשר הוא עושה אותה לשם שמים ומכניס לתוכה כוונה אלוקית.

האהבה למלאכה היא אהבה לפעול בעולם, להפוך חושך לאור ולגלות אלוקות בכל תחום.

כאשר האדם "אוהב מלאכה", הוא מרים את יסוד העפר ומשתמש בו לעבודת ה'.

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת - "רבנות" פירושה שליטה ושררה על אחרים. חז"ל מזהירים שלא לרדוף אחרי מעמד וכבוד

כי הכוח הזה יכול לקלקל את טהרת הנפש. בפנימיות הדברים, כל אדם עלול ליפול ל"רבנות פנימית", דהיינו לרצון לשלוט בעצמו ובאחרים מתוך אגו וגאווה. השנאה לרבנות היא לא שנאה לאנשים המנהיגים באמת, אלא לאותה נטייה פנימית להשתלטות שמגיעה מהקליפה, וכאשר האדם דוחה את הנטייה הזו, הוא מפנה מקום למלכות האמיתית - מלכות הקב"ה.

וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת -כוונת הדברים על פי הפשט היא להישמר מההתקרבות לשלטון הארצי, כי קרבה יתרה למלכות בשר ודם עלולה להוביל לפגיעה ברוחניות ולסיכון אישי. אך בעומק הדברים, המילה "רשות" היא גם משל ליצר הרע ולכוחות החיצוניים שבאדם. כאשר האדם "מתוודע" אליהם, הוא נותן להם תשומת לב / לגיטימציה והם מקבלים כוח לשלוט עליו.

העבודה היא לשמור על גבול בריא, להיות מודע לכוחות השליליים אך לא להיכנס איתם לקשר או דיאלוג פנימי.

זו הדרך להישאר חופשי לעבודת ה' באמת.

משנה יא':

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם - אבטליון כאמור מייצג את קו השמאל = גבורה, כלומר את הכוח של הביקורת, הדין והזהירות. כאן הוא מדגיש את כוח הדיבור וההשפעה שלו על העולם, המילים שלנו לא רק משפיעות על אחרים כאן ועכשיו אלא יש להן השפעה רוחנית עמוקה שמגיעה גם ובעיקר לעולמות העליונים.

לכן כוונתו ברובד הפנימי של "הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם" זה שהמילים הן כלי רוחני שמוביל או מכשיל ושבדיבור לא זהיר,

אפילו בלי כוונה רעה, עלול האדם לגרום לחשיפה של חוסר תיקון ואפילו "חובת גלות".

ע"פ הקבלה, כל מילה אינה רק צליל, אלה היא כוח שמזיז אנרגיות רוחניות, והזהירות בכך מונעת פגיעה בכוחות האלה.

שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים - "חוֹבַת גָּלוּת" היא כל פגיעה רוחנית שעלולה להביא ירידה או קלקול בעולם הזה. "מְקוֹם מַיִם הָרָעִים" הן עומק הכוחות החיצוניים של הקליפה שדרכם מתאפשרות השפעות שליליות.

המשמעות הפנימית היא, שכל מילה לא מדויקת או דעת לא מושכלת עלולה לתת כח לצד המנגד לקדושה (לסטרא אחרא) ולהחליש את הקדושה בעולם.

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ - המסר כאן הוא האחריות על הדורות הבאים,

שתלמידי חכמים מהווים דגם לדורות הבאים, וחוסר זהירות בדיבור, לימוד והוראה של תלמידי חכמים

עלול להשפיע לרעה על התלמידים הבאים ולהוביל את הדורות הבאים ל"מוות רוחני" שהוא אובדן חיות התורה וחורבה על העולם כולו.

וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל - פעולה או דיבור שאינו זהיר עלולים להוציא את שם שמים מן הקדושה.

משמע, פגיעה בכוח האלוקי שבמעשים ובדיבורים וחוסר זיכוך שמוביל לירידת אור והגברת החושך.

לכן, כל מילה שלנו, גם בשיחה בין אנשים וגם בלימוד, היא כלי רוחני.

דבר מתוך זהירות ואחריות ותדע שמעשיך מהווים השפעה לדורך וגם לדורות הבאים.

ההמשך אי"ה בקרוב