אחת התמונות המוכרות בערב שבת:

אדם עומד, מחזיק כוס יין לקידוש ומכריז: "יום השישי וכו'...".

​

אבל האם שאלנו את עצמנו - למה יש המקדשים עם כוס עם רגל ויש כאלו בלי רגל?

בחסידות ובקבלה מקדשים על כוס דווקא בלי רגל והיא מונחת בתוך יד ימין אשר יוצרת כמעין כלי קיבול וחמש האצבעות של יד ימין מקיפות את הכוס אשר בלי רגל.

​

מדוע הכוס מוחזקת דווקא כך ? האם טמון משהו בתנוחת הידיים ?

 

חכמי הסוד והחסידות גילו לנו: מדובר במבנה מדויק, עמוק, שמקפל בתוכו תיקון עולמי, ובעיקר תיקון למלכות.

​

הידיים והכוס – שרטוט של תיקון רוחני

לפי האר"י הקדוש (שער הכוונות, דרושי ראש השנה ודרושי שבת), יש להחזיק את כוס הקידוש ביד ימין, לאחר שמניחים אותה שם מיד שמאל. לא מדובר רק באקט של נוחות אלא בתהליך רוחני: העברתה מהשמאל (ספירת הגבורה) לימין (ספירת החסד) מרמז על מיתוק הדינים - עיקרון יסוד בעבודת השם לפי הקבלה.

​

אבל לא רק הידיים חשובות – גם האופן שבו מחזיקים את הכוס.

הוראה מפורשת היא: הכוס צריכה להיות בלי רגל. למה? מה הקטע ?

זאת מפני שכלי הקיבול – היד, צריכה להקיף את הכוס ישירות, בלי חציצה.

הכוונה היא לא להניח את הכוס על רגל (כמו בגביעי יין רגילים), אלא שהיד תקיף את גוף הכוס כולו.

מוסבר גם בסידור האר"י ובדברי הבן איש חי (בראשית שנה א', הלכה י"ב): כל חציצה בין היד לבין היין - גם אם זה רגל של כוס, משבשת את הצינור הרוחני.

​

חמש אצבעות – חמש גבורות

עוד פרט מדהים: צריך להחזיק את הכוס בחמש אצבעות בדיוק.

חמש האצבעות רומזות ל "חמש הגבורות" - ענפים של מידת הגבורה שמסתתרות במלכות (השכינה, או הכלי הרוחני שדרכו מתקבל השפע בעולמות).

כשאדם מחזיק את הכוס בצורה כזו - הוא ממתק את הגבורות, על ידי כך שהימין (החסד) אוחזת בהן, ומעלה אותן לקדושה.

כך כותב הפרי עץ חיים (שער שבת), וכך גם בכתבי הרש״ש ובליקוטי תורה להאריז"ל - כל פרט באחיזה הוא חלק מהכנה פנימית:

האדם הופך להיות "כלי קיבול" לקבל את אור השבת, את השפע האלוקי, דרך יין הקידוש.

 

סיכום קצר:

מה אנחנו עושים כשאנחנו מחזיקים כוס קידוש ?

מעבירים את הכוס משמאל לימין - ממתיקים את הדינים בגבורות.

מחזיקים אותה בלי רגל או ידית - יוצרים חיבור ישיר, בלי חציצה.

עוטפים אותה בחמש אצבעות - ממתיקים את חמש הגבורות של המלכות.

יד ימין פתוחה כמו כלי קיבול - כדי להיות ראויים לשפע של קדושת השבת.

 

פנינה לחיים

רגע לפני שאומרים קידוש, אפשר לעצור לשנייה, לא רק כדי לוודא שהיין מספיק מתוק, אלא כדי להיזכר:

גם אנחנו בעצמנו כוס קידוש.

יש בתוכנו גבורה וחסד, דינים וחסדים - כל שבת אנחנו מזדקקים לרגע הזה של המיתוק, של חיבור הישיר, של השקט הרוחני שמגיע בלי חציצה.

 

פשוט ישיר, טהור וקדוש!