למה בכלל לחיות, אם מתים בסוף?

זו שאלה אחת שכל אדם שואל את עצמו לפחות פעם בחיים.

לפעמים בגיל צעיר, לפעמים אחרי אובדן של אדם יקר לנו, לפעמים סתם מול שמיים זרועי כוכבים.

והשאלה פשוטה, נוקבת, ולא מרפה: אם מתים בסוף - למה בכלל לחיות?

​

נשמע כמו שאלה של מתבגר או של פילוסוף בודד, אבל האמת?

זו השאלה הכי כנה שאדם יכול לשאול את עצמו, זו שאלה שמנקה את הרעש - כלומר, מסירה את כל ההסחות, הדיבורים, העיסוקים וההצדקות שמסביב, היא מפנה את השטח כדי לשאול באמת, היא שורפת את הקליפות - "קליפה" בלשון הקבלה היא החיצוניות, השקר, כל מה שמסתיר את האמת האלוקית, כשהאדם שואל שאלה עמוקה באמת, היא שורפת את הקליפות, כלומר, חודרת מבעד למסכות והסחות הדעת ומובילה אותו אל האמת הפנימית - אל האור האלוקי שבתוכו.

 

במילים פשוטות יותר: זו שאלה שלא משאירה מקום לשקר!

 

 

היא מסירה את כל ההסחות, כל ההעמדות פנים, כל מה שנדמה כחשוב אבל בעצם ריק.

כששואלים אותה באמת - נחשפת האמת הפנימית - זו שמתחת לכל השכבות."

וכשאין תשובה לשאלה הזו - שום דבר אחר לא משנה.

​

התרמית הגדולה של העולם הזה

תראה את העולם: שווקים, עסקים, פוליטיקה, בילויים, הישגים, קריירות, שאיפות וכו'...

ובסוף? כולם נגמרים אותו דבר - גוף דומם, עטוף בתכריכים.

שום דבר ממה שצברת - לא עובר איתך.

לא מעמד, לא רכוש, לא פרסום וגם לא מספר העוקבים שלך באינסטגרם.

​

ואז העולם לוחש לך באוזן:

"עזוב, אל תחשוב על זה, תאכל משהו, תתפנק, תחליף טלפון...החיים קצרים - תהנה."

​

אבל האמת צורחת מתחת לפני השטח:

לא באנו לכאן כדי להנות, באנו כדי להבין למה באנו.

 

המוות כפתח לשאלת המשמעות

מה מפחיד אותנו כל כך במוות?

לא הכאב, לא החידלון.

הפחד האמיתי - זה מהרעיון שהכול היה לשווא, שהחיים הם כמו משחק מחשב שנכבה בסוף.

ואם כל הסיפור נגמר, אז מה זה משנה איך שיחקתי?

​

אדם מוכן לעבור כאב - אם הוא מבין למה.

הבעיה היא לא הסוף, אלא היעדר הסיפור.

​

ופה בדיוק נכנסת החסידות, כמו אור שמאיר במערה חשוכה:

אתה לא גוף שיש לו נשמה, אתה נשמה שמתארחת בגוף.

והנשמה - היא נצחית, והעולם הזה הוא תחנה זמנית.

​

הקבלה מדמה את העולם הזה ל"מסדרון לפני הטרקלין".

זו לא קלישאה. זו מפת חיים.

​

הנשמה יורדת לעולם הזה לזמן קצוב - לא כעונש, אלא כשליחות.

לנשמה יש תפקיד - והיא בחרה בו.

לפעמים, כל מטרת הירידה לעולם - היא מעשה אחד קטן, חסד אחד, תפילה אחת, קשר אחד.

 

וזה כל ההבדל:

אם אתה רואה את החיים כמסע של צבירה - אתה תמיד תהיה חסר.

אבל אם אתה רואה את החיים כשליחות - אז כל יום הוא הזדמנות למלא את הייעוד שלך.

 

נצח בתוך הזמן

איך ייתכן לחיות חיים שלמים, לעשות כל כך הרבה - והכול נעלם?

זהו, שלא הכול נעלם. על פי הקבלה, כל מעשה טוב נחקק בעולמות העליונים.

כל מילה של אמת - בונה אור, כל מצווה - היא נצח קטן.

במילים אחרות: הרגע הזה - לא חייב לחלוף, הוא יכול להיחקק לנצח.

​

וזה בדיוק הפלא של התורה והמצוות: הן חורגות מהזמן.

כשאתה מניח תפילין, נותן צדקה, לומד תורה - אתה לא עושה "טוב" במובן המוסרי, אלא אתה מהדהד נצח לתוך הזמן.

כל רגע של חיבור לאלוקות - אינו נעלם, הוא הופך להיות חלק ממך, אולי אתה שוכח אותו- אבל הוא לא שוכח אותך.

 

ופה מגיעה הנקודה הכי עוצמתית:

תורת החסידות אומרת דבר מדהים, הנשמה של יהודי היא נצחית לא רק במהות - אלא גם בזהות.

כל יהודי - לא משנה איפה היה, מה עשה, כמה התרחק - הוא חלק מהנצח. ולמה?​

כי נשמתו חצובה מהתורה. והתורה - "לא תשכח מפי זרעו".

התורה היא לא ספר, היא לא מערכת חוקים - היא מציאות נצחית של חיבור.

וכל יהודי - הוא אות אחת בתורה.

ואות בתורה - אי אפשר למחוק.

​

המוות לא מבטל - הוא מגלה

המוות לא בא למחוק את האדם.

הוא בא לחשוף מה באמת נשאר ממנו.

מה נבנה, מה האיר, מה נחרט בנצח.

 

וכשאדם חי את חייו עם מודעות, עם שליחות, עם תורה - הוא לא שואל "כמה זמן נשאר לי?"

הוא שואל:"מה נשאר ממני בזמן שנשאר?"

 

אז למה חיים אם מתים בסוף?

כי לא מתים באמת.

כי היהודי - חי לעד.

כי כל רגע של אמת, של חיבור, של מצווה - היא לא עוד "דקה של חיים", אלא עוד פרק בנצח.

התורה - היא מצפן הנצח, היא לא רק דרך לחיות טוב, היא הדרך לחיות לנצח.

 

לאן הולכים מכאן?

אז לא, אל תברח מהשאלה"אם מתים בסוף - למה לחיות".

תשאל אותה עוד ועוד, עד שתבער לך בלב.

 

ואז תענה לעצמך:

אני חי - כדי לגעת בנצח.

אני נבראתי - כדי לגלות אור אלוקי בעולם חשוך.

אני לא אפסיק להתקיים - כי אני מחובר לדבר היחיד שלא נגמר: תורה.