חז"ל זורקים מִשפט, כמו אבן קטנה למים - אבל הגלים שזה יוצר, מגיעים רחוק.

בת תחילה – סימן יפה לבנים.

לכאורה – משפט פשוט...

נולדה בת ? סימן טוב, יבואו אחריה בנים.

אבל המציאות - לא תמיד כזו.

 

יש בתים שזכו רק בבנות, בזו אחר זו ואין שום בן, אפילו לא אחד.

ויש בתים שעדיין ממתינים לבן, עוד לידה ועוד לידה ושוב נולדה ילדה.

​

מוזר, לא ?

הרי חכמנו ודאי היו אנשים קדושים וחכמתם עצומה בקנה מידה לא אנושית,

אז איך זה יכול להיות? חייב להיות טמון כאן משהו...

 

על פי פנימיות התורה, יש כאן סוד עמוק:

הבת - מסמלת כלי.

היא מלכות, היא קבלה, היא האדמה שממתינה לגשם.

​

הבן - הוא האור, השפעה, הוא הזריעה.

​

אבל אין זריעה בלי אדמה.

ואין שפע בלי כלי שיקבל אותו.

 

לכן דווקא בת תחילה - זו בשורה. זה סימן.

כי כשנברא הכלי - אפשר כבר למשוך את האור.

כשיש בת - יש מקום להכיל.

כשיש מלכות - אפשר להמליך.

כשיש כלי - השפע עומד בפתח.

​

וזה בדיוק כמו בשבת:

היום הקדוש ממתין לאדם, אבל מתי הוא מתחיל?

כשהאדם מקבל עליו את המלכות.

​

קבלת שבת - קבלת מלכות.

ורק אחריה - מאיר אור השבת.

קודם הכלי - ואז האור.

​

אז כשנולדת בת - זו לא רק שמחה, זו הכרזה:

הבית מוכן לשפע חדש ויש בו מקום לאור שיבוא - ברכה, הצלחה וקדושה.